<h1>מעשה הגאונים סימן צ"א</h1>
<h2>דף ט.</h2>
שהייה משום האי טעמ' אסורה כיון דקא שהה כשיעור ואחר כך גמר, מתה דקא שחיט ואנן בעינן דחייה קא שחיט עד דגמר שחיטה, ועוד מחמת בעתותא מבלע דם באברים. דרסה משום דבעינן הולכה והובאה, והדריס מחזי כחונק ולא כשוחט ואסור למיכל מבשריה דחנקיה. חלדה דבין סימן לסימן משום דבעינן שחיטה מפורעת וליכא, דאינה בגלוי ולא מיחזי כשוחט אלא כתוחב בבשרו סכין עד שימות. הגרמה משום דבעינן דשחט במקום סימנין וליכא דקא מגרים לעיל. ועיקור שנתעקרו הסימנין ולא שחוטין ואנן בעינן שחוטין בסכין.
<h2>דף טו:</h2>
השוחט בסכין אם יש פגימה בראשו למעלה או למטה אע"פ שיש בו שיעור הכשר שחיטה שלא במקום פגם אסור לשחוט בו לכתחילה, דתנן השוחט במגל יד כגון ששחט בגב המגל שחיטתו כשירה ותני עלה השוחט דיעבד אין לכתחילה לא גזירה דילמא אתי למיעבד באידך גיסא שיש בה פגימה, וכל שכן בסכין שהפגימה באותו צד ששחט בו [דאיכא] (ו)למיגזר דילמא (אותו) משתמיט בידיה ואתי למיעבד במקום הפגימה להכי אין שוחטין וכן ר' נוהג.
<h2>דף כז.</h2>
ואע"ג דכי שחיט רוב אחד בעוף ושנים בבהמה צריך לשחוט הוורידין כר' יהודה כדא' ר' שמע' לבניו [ברכות ח' ע"ב] הזהרו בוורידין כר' יהודה.
<h2>דף ל:</h2>
עניין שחיטה. שאלתיו לכן לפלגות ראובן בנים גדולים חקקי חקרי לב בהחליד תחת הצמר או תחת העור ופגם בקנה במיעוט או במשהו והוציא הסכין בנחת ושחט במקום אחר כראוי, מי אמרינן כיון שהושט כולו שלם וקנה לא מיתסר אלא בנקיבת רובו או חציו דמחזי כרובו והכא לא איפגם אלא מיעוטו ושרי, או דילמא כיון דאחליד ולא קא אתחלה שחיטה כראוי והויא נבלה. והשיבני כן. על פלגות חקקי חקרי לב, מיום בא כתבך הנה גם רבותי' חקקי ישראל חולקים בזה, יש מתיר ויש אוסר. רבינו שמואל הכהן ור' יצחק בר' משה ושאר מביני דבר אוסרין במחליד בין סימן לסימן, והוציא הסכין ברחבה על צידה (ושחט במקום אחד) ובדק בחלדה ומצא קנה במיעוטו ושהה כשיעור ויותר מכשיעור ושחט במקום אחר יפה מורים בו איסורא, ואע"פ שהקשתי לפניהם פסוקת הגרגרת [מ"ד ע"א] וחצי קנה פגום ושחט גוי וגמר ישראל והגרים שליש ושחט שליש [י"ט ע"א] אעפ"י כן אוסרין הואיל ועוסק בשחיטה והיה וקלקלה דהמחליד והשוהה להכי איתרעי טפי ממאן דכבר נפסק ממילא כגון פסוקת הגרגרת ועוד אע"ג דאמרינן דהתם בפסוקת הגרגרת והגרים שליש קים לן דכשר הכא במחליד ושהה הוי שחיטה פסולה דהכי (והכי) נמי בעי [בגמ'] [ל"ב ע"א] שהה במיעוט סימנין מהו תיקו, דאי הוי לחלדה ושהייה דינייהן במיעוטו כשרה אבל החליד ושהה בוושט טריפה [הוה ליה למיפשט הכי] אלא מדלא תרצי (קמי') הכי איכא למימר דהכי נמי הוי מספקא להו כי היכי דמספקא לן ועוד מדלא בעי הגרים במיעוט סימנין מהו, וכן דרס במיעוט סימנין מהו, וכן עקר במיעוט סימנין מהו מכלל דבמחליד ושהה הכי הילכתא גמירי דאפילו במיעוט קנה הוי חלדה ושהייה, דקאמר' תיקו ולחומרא, ולא דמי כלל לפסוקת הגרגרת ושחט גוי והגרים [שליש] אבל רבינו שמואל בן רבינו דוד הלוי מתיר, והא דגרסי' בעיא דאחליד במיעוט, דאחליד וגמר שחיטה בההוא דוכתא דחלדה אבל אי חזר ושחט במקום אחר כהילכתו כשירה, הואיל ולא פסק אלא כגרגרת במיעוט, ואילו פסק במיעוט וושט אפי' במשהו הוי טריפה, אבל שהה במיעוט הגרגרת וכל שכן בוושט דטריפה דהכי אשכחנא בהילכות שחיטה דר' אלדד שהייה אמאי אסורה, דכיון דאישתחיט מיעוטא דוושט (ושער) [ושהה] כשיעור וודאי מחמת ביעתותא מסתלק דמא ומתבלע באיברים ולא נפיק מיניה בכלום מילי ואפי' במלח, אבל אם שהה במיעוט קנה ולא גמר לשחיטה והניח יום או יומים וודאי אז חוזר הדם למקומו כמו מתחילה ונעשית בריאה כמקדם, ואע"פ שגמר שחיטתו לאחר כן באותו מקום מותר, דעכשיו אין נבלע דם באיברים דכבר נבלע וכבר חזר לנתיבותיו בימים שבנתיים, וזה הטעם גם לפסוקת ושחט ופגע בנקב, והכא נמי בשהה במיעוט קנה וחזר ושחט במקום אחר מזה הטעם איכא למימר דנבילה היא, דהואיל ושהה אפי' בקנה שכחו עדיף טובא, ודאי דההיא שהייה נבלע דם באיברים ואע"פ ששוחט במקום אחר לא עביד כלום ונבילה היא. וכן מה שהזהירו חכמים [קי"ג ע"א] שאין שוברין מפרקת לבהמה עד שתצא נפשה משום טעמא דמיבלע דם באברים, והא דגרסינן בעי ר' שהה במיעוט סימנין דהיינו בתחילת מיעוט סימנין ולא בסוף סימנין, דכיון ששחט רוב סימנין דיי לו בכך ואפי' קורע או חולד או נוקב באותו מיעוט שנשתייר אין בכך כלום וכן קבל מפי אביו רבינו ר' דוד הלוי נ"ע, אבל מצאתי בספר השכם דאסור, אמ' ר' יהודה אמר רב החליד הסכין בין סימן לסימן ופסוקה טריפה או שהחליד במיעוט סימנין טריפה, כיצד תקנתיה דרביץ הסכין על (רחבת) [רוחבה] במקום שנחלדה בו ויוציאנה מעט מעט ואל יגביהנה מצואר בהמה ויבדוק, שאם נפסקו ויחזור וישחוט ולאחר ששחט יראה בקנה או בוושט, אם ניקבו או שנקרעו שניהם או אחד מהם טריפה.
<h2>דף לב.</h2>
עניין שחיטה. שאלתיו לכן לפלגות ראובן בנים גדולים חקקי חקרי לב בהחליד תחת הצמר או תחת העור ופגם בקנה במיעוט או במשהו והוציא הסכין בנחת ושחט במקום אחר כראוי, מי אמרינן כיון שהושט כולו שלם וקנה לא מיתסר אלא בנקיבת רובו או חציו דמחזי כרובו והכא לא איפגם אלא מיעוטו ושרי, או דילמא כיון דאחליד ולא קא אתחלה שחיטה כראוי והויא נבלה. והשיבני כן. על פלגות חקקי חקרי לב, מיום בא כתבך הנה גם רבותי' חקקי ישראל חולקים בזה, יש מתיר ויש אוסר. רבינו שמואל הכהן ור' יצחק בר' משה ושאר מביני דבר אוסרין במחליד בין סימן לסימן, והוציא הסכין ברחבה על צידה (ושחט במקום אחד) ובדק בחלדה ומצא קנה במיעוטו ושהה כשיעור ויותר מכשיעור ושחט במקום אחר יפה מורים בו איסורא, ואע"פ שהקשתי לפניהם פסוקת הגרגרת [מ"ד ע"א] וחצי קנה פגום ושחט גוי וגמר ישראל והגרים שליש ושחט שליש [י"ט ע"א] אעפ"י כן אוסרין הואיל ועוסק בשחיטה והיה וקלקלה דהמחליד והשוהה להכי איתרעי טפי ממאן דכבר נפסק ממילא כגון פסוקת הגרגרת ועוד אע"ג דאמרינן דהתם בפסוקת הגרגרת והגרים שליש קים לן דכשר הכא במחליד ושהה הוי שחיטה פסולה דהכי (והכי) נמי בעי [בגמ'] [ל"ב ע"א] שהה במיעוט סימנין מהו תיקו, דאי הוי לחלדה ושהייה דינייהן במיעוטו כשרה אבל החליד ושהה בוושט טריפה [הוה ליה למיפשט הכי] אלא מדלא תרצי (קמי') הכי איכא למימר דהכי נמי הוי מספקא להו כי היכי דמספקא לן ועוד מדלא בעי הגרים במיעוט סימנין מהו, וכן דרס במיעוט סימנין מהו, וכן עקר במיעוט סימנין מהו מכלל דבמחליד ושהה הכי הילכתא גמירי דאפילו במיעוט קנה הוי חלדה ושהייה, דקאמר' תיקו ולחומרא, ולא דמי כלל לפסוקת הגרגרת ושחט גוי והגרים [שליש] אבל רבינו שמואל בן רבינו דוד הלוי מתיר, והא דגרסי' בעיא דאחליד במיעוט, דאחליד וגמר שחיטה בההוא דוכתא דחלדה אבל אי חזר ושחט במקום אחר כהילכתו כשירה, הואיל ולא פסק אלא כגרגרת במיעוט, ואילו פסק במיעוט וושט אפי' במשהו הוי טריפה, אבל שהה במיעוט הגרגרת וכל שכן בוושט דטריפה דהכי אשכחנא בהילכות שחיטה דר' אלדד שהייה אמאי אסורה, דכיון דאישתחיט מיעוטא דוושט (ושער) [ושהה] כשיעור וודאי מחמת ביעתותא מסתלק דמא ומתבלע באיברים ולא נפיק מיניה בכלום מילי ואפי' במלח, אבל אם שהה במיעוט קנה ולא גמר לשחיטה והניח יום או יומים וודאי אז חוזר הדם למקומו כמו מתחילה ונעשית בריאה כמקדם, ואע"פ שגמר שחיטתו לאחר כן באותו מקום מותר, דעכשיו אין נבלע דם באיברים דכבר נבלע וכבר חזר לנתיבותיו בימים שבנתיים, וזה הטעם גם לפסוקת ושחט ופגע בנקב, והכא נמי בשהה במיעוט קנה וחזר ושחט במקום אחר מזה הטעם איכא למימר דנבילה היא, דהואיל ושהה אפי' בקנה שכחו עדיף טובא, ודאי דההיא שהייה נבלע דם באיברים ואע"פ ששוחט במקום אחר לא עביד כלום ונבילה היא. וכן מה שהזהירו חכמים [קי"ג ע"א] שאין שוברין מפרקת לבהמה עד שתצא נפשה משום טעמא דמיבלע דם באברים, והא דגרסינן בעי ר' שהה במיעוט סימנין דהיינו בתחילת מיעוט סימנין ולא בסוף סימנין, דכיון ששחט רוב סימנין דיי לו בכך ואפי' קורע או חולד או נוקב באותו מיעוט שנשתייר אין בכך כלום וכן קבל מפי אביו רבינו ר' דוד הלוי נ"ע, אבל מצאתי בספר השכם דאסור, אמ' ר' יהודה אמר רב החליד הסכין בין סימן לסימן ופסוקה טריפה או שהחליד במיעוט סימנין טריפה, כיצד תקנתיה דרביץ הסכין על (רחבת) [רוחבה] במקום שנחלדה בו ויוציאנה מעט מעט ואל יגביהנה מצואר בהמה ויבדוק, שאם נפסקו ויחזור וישחוט ולאחר ששחט יראה בקנה או בוושט, אם ניקבו או שנקרעו שניהם או אחד מהם טריפה.
<h2>דף לז.</h2>
השוחט בהמה חיה ועוף מסוכנת אם פשטה ידיה ולא החזירה נבילה דאיכא למימר קודם שחיטה מתה תחת ידו אבל פשטה ידה והחזירה כשירה.
<h2>דף פז.</h2>
והשוחט כמה בהמות ברכה אחת לכולן וכיסוי אחד עולה לכולם אם לא סיפר בנתים, אבל סיפר בנתים (אבל אם סיפר) מכסה ומברך וחוזר ומברך ושוחט.
<h2>דף קיג.</h2>
השוחט אסור לחתוך מפרקתה של בהמה שחוטה מיד כדרך שעושין לבהמה ולחיה כדי שלא תפרכס, ותמות לעגל, דאמ' החותך מפרקתה של בהמה עד שלא תצא נפשה הרי זה מכביד את הבשר ונבלע הדם באברים וגוזל את העולם. סליקו הלכות שחיטה.
